הרפורמה בביטוח הבריאות הממלכתי הארה"ב עולה כעת לכותרות.
לכותרות בארה"ב, כלומר.
ורק אצלנו חושבים שאם נעצום עיניים, נגדיל את סל הבריאות בלי סוף, ונמשיך להעמיד פנים כאילו יש רפואה שוויונית לכולם, מערכת הבריאות לא תמשיך לקרוס.

הייתי הערב בהופעה של יוני פוליקר.
הוא שילב שירים מאלבום הבכורה שלו שכבר יצא ("כלום"), שירים שהוא כתב לאחרים ("ברחוב שלך" של דוויקו. הרבה יותר מוצלח לטעמי עם העיבוד והקול של יוני, וגם הביצוע בהופעה חיה יותר מרגש), ושירים מהאלבום הקרוב.
אני אישית קניתי ואהבתי את "כלום", ומן הסתם אילו לא כן לא הייתי מטריח עצמי ללכת להופעה הזו מלכתחילה.
עדיין, מהשירים ששמעתי מהאלבום הבא, נראה לי שהוא הולך להיות הצלחה עוד יותר גדולה.
בקצב הזה, בעוד כמה עשרות שנים, כשמישהו ישאל מי זה יהודה פוליקר, התשובה תהיה: "אבא של יוני פוליקר".
בדיוק כמו שהיום יהונתן גפן הוא "אבא של אביב גפן" (אגב, אביב עצמו חזה את זה מראש עוד בגיל 15, לפני שיצא לו בכלל האלבום הראשון).

בשבת האחרונה, ביטלתי מצוות עשה מן התורה. לצערי, אין זו הפעם הראשונה בה אני נאלץ לבטל מצוות עשה "דאורייתא" מסיבות אלו ואחרות, אך הפעם, לשם שינוי, סבורני שיש בעובדה זו משום עניין לציבור.

המצווה בה מדובר היא זו הכתובה בספר דברים, פרק י"ז, פסוקים י-יא: "ועשית... ככל אשר יורוך... לא תסור... ימין ושמאל".

הרבנים של הציבור החרדי, ובראשם הרב שלום יוסף אלישיב, קראו בשבת הזו לצאת ולהפגין באיזור פארק התעשייה בהר חוצבים, בירושלים, נגד מפעל אינטל, בשל חילולי שבת המתקיימים במקום.
אני נמנעתי מללכת, ותקפתי בחריפות את ההפגנה (מבלי להתייחס לרב אליישיב עצמו, שהכבוד וההערכה שלי אליו מונעים ממני את היכולת לכל התייחסות כזו).
אני עצמי יהודי חרדי, וחילולה של השבת כואב לי לא פחות מלכל חרדי אחר.

אולם, סברתי ועודני סבור שאין זו מחובתי ללכת ולמחות נגד כל יהודי שמחלל שבת באשר הוא.
אם השכן שלי בקומה הרביעית מעשן בשבת בביתו, אין זו מחובתי לעלות אליו, לדפוק אצלו בדלת ולבקשו לחדול מכך.
כמובן שצר לי על כל עובד יהודי שאינו מצליח לעמוד בפיתוי ועובד בשבת, וכואב לי כפליים אם אותו יהודי מעדיף שלא לעבוד בשבת, אך אילוצים כאלו ואחרים מעמידים אותו בנסיון שאין אמונתו הדתית מספיקה בכדי לעמוד בו.
אני אעשה כל שביכולתי להיאבק למען זכותו של יהודי שכזה שלא לעבוד בשבת, ולא אחסוך במאמצים לשכנע מפעלים כמו אינטל להימנע מהעמדת עובדים במצבים שכאלו.
אולם, כל זאת במגבלות המאבק הראוי והדמוקרטי.

זכויות עובדים הם נושא שעבורו קיימים ארגוני עובדים. אם יש לעובדים אלו ואחרים בעייה, יפנו נא להסתדרות או לארגון העובדים שלהם, יארגנו הפגנה ביום חול, שבו ההפגנה עצמה אינה כרוכה בחילול שבת, ושמנוחת השבת של השוטרים המאבטחים את ההפגנה אינה נפגעת. במידה ויגיעו למסקנה שמאבק שקט אינו זוכה לתהודה ויש הכרח להסלים לכדי מאבק אלים, ואף לגרום נזק לרכוש המפעל, אקבל אפילו זאת בהבנה ובסלחנות, כמובן תוך ידיעה שמארגני ההפגנה וכל המעורבים בגרימת הנזק נושאים באחריות אישית לנזק שנגרם, ושומרים על כך שהוא יהיה פרופורציונלי למאבק ולחשיבותו עבורם.

הבעייה שלי עם ההפגנה השקטה של כאלפיים חרדים (וכן, בניגוד למה שניסו גורמים שונים בתקשורת לצייר, ההפגנה עצמה היתה שקטה), איננה עם עצם ההפגנה. השתתפתי לפני מספר חודשים בעצרת תפילה המונית ברחוב בר אילן בירושלים, למען מטרה דומה.

הבעייה שלי עם הפגנות כאלו היא, שהן רק מתחילות כהפגנות שקטות. לאחר סיום ההפגנה, מגיעים כל מיני עשבים שוטים ואנשי שוליים, מתפרעים, זורקים אבנים, משחיתים רכוש ומתעמתים עם שוטרים. כשאני משתתף בהפגנה השקטה שלפניה, זה הופך אותי אישית אחראי להתפרעות האלימה שלאחריה.

יתירה מזו:
בהפגנה הזו, למרות שהיא נועדה למחות רק על חילול השבת, יש משום איתות למפעלי תעשייה כדוגמת אינטל--ויש כבר כמה מפעלים כאלה בפארק התעשייה בהר חוצבים, ויש עוד כמה מפעלים שאולי שוקלים גם הם לבוא לכאן--יש בזה משום איתות לאותם מפעלים, לאמר: "אינכם רצויים כאן".

כירושלמי שעובד למחייתי, ומשלם ארנונה, שגובהה עולה ככל שמתרבים כאלה שמסיבות מוצדקות לחלוטין מקבלים הנחות ופטורים ממנה, חשוב לי לעודד מציאת פתרונות תעסוקה לעיר, פתרונות שנהנים ממנה כל מגזרי הציבור הירושלמי, כולל המגזר החרדי.

לצערי, נראה כאילו למארגני ההפגנה לא אכפת מההשלכות שיש למאבק שלהם על מצב התעסוקה בעיר. אולי להיפך--נוח להם שאני ושכמותי נמשיך לממן את מיסי העירייה עבורם ועבור אנשיהם שאינם עובדים. אולי הם פוחדים שאם עוד ועוד אברכים צעירים ייחשפו לטכנולוגיה המודרנית, הם ייצאו לתרבות רעה. צר לי, אבל לא זו הדרך.

חז"ל אמרו: מי שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות.
ועוד אמרו חז"ל: במקום שיש חילול השם, אין חולקים כבוד לרב.

"השלום חשוב יותר מכל הישג פוליטי, השלום חשוב יותר מכל קואליציה פוליטית, חשוב מכל מפלגה. הסיכוי להגיע לשלום עדיין קיים, למרות הסכנות שעומדות בפני פיתרון שתי המדינות".

מחמוד עבאס, נובמבר 2009

Mahmoud Abbas, November 2009

ואו. עכשיו סיים לדבר אצל ז'וז'ו, על נושא האלימות והיהדות, אדם שאינני מכיר, בשם ישראל. מסגנון הדיבור שלו ניכר שהוא רב גדול בתורה מהציבור החרדי. היה ממש תענוג להקשיב לו. חבל שאנשים כמוהו לא עולים לשידור לעיתים יותר קרובות.

הערב שרפתי את ההזדמנות הניתנת לכל החפץ בכך לעלות לשידור אצל ז'וז'ו פעם בכמה שנים ולהגג ככל העולה על רוחו.
הפעם הקודמת היתה בסוגיית גלעד שליט, ודיברתי כמובן נגד היענות לדרישות חמאס.
הפעם, עליתי לשידור בנושא שבכותרת הפוסט הזה.

פתחתי בהקראת קטע מפרשת עגלה ערופה, ושאלתי: איפה היו מנהיגי ורבני הימין כל שנה ביום הזיכרון לרצח רבין, מה הם עשו כדי שיוכלו לומר: "ידינו לא שפכו את הדם" אז, וכדי שלא יישנו מעשים כמו זה של ג'ק טייטל בעתיד?
ניהלנו שיחה ארוכה ותרבותית. ז'וז'ו טען שהמנהיגים והרבנים כן מגנים. אני טענתי שלא עושים זאת מספיק בקול. ז'וז'ו אמר שהם מנסים, אבל התקשורת לא משדרת כשהם עושים את זה. הוא גם השווה את זה לשמאל ולאלטלנה. שאלתי אותו למה הם לא מגנים כל התבטאות של כל קיצוני ימני. הבאתי לדוגמה את נושא העלייה להר הבית, שבו התבטא הרב אליישיב ועוד רבנים נגד העלייה להר, כיוצאת מן הכלל, שחבל שלא עושים את זה גם על התבטאויות גזעניות ומסיתות.
סיכמנו שאם כל ציבור היה מנכש את הערוגה שלו מה"עשבים השוטים", העולם היה נראה יפה יותר.
אחר כך עלה מאזין לשידור ותקף את הדברים שלי. הוא טען שמנהיגי הימין לא צריכים לגנות מעשים כמו זה של ג'ק טייטל ויגעל עמיר, משום שכביכול אין קשר בין רוצחים ומטורפים אלו לבין הציבור הימני והדתי כולו.
ז'וז'ו עשה כמיטב יכולתו להגן על העמדה שלי, אבל לא נראה לי שהמאזין שוכנע.

לפחות אני יכול להגיד שעשיתי מה שיכולתי ויצאתי ידי חובת מחאה.

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, ב, יד:

בדבר הליכה ב'סאבוויי' (רכבת תחתית) וב'באס' (אוטובוס) בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם, שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, וקשה להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, אם מותר לנסוע אז בשעות אלו (עד כאן הצגת השאלה).

הנה, מצד נגיעה ודחיפה בנשים, אין שום איסור, משום שאין זה דרך תאווה וחיבה. כל איסור נגיעה בעריות הוא - אף להרמב"ם, שסובר שהוא מן התורה - דווקא דרך תאווה, כמפורש בדבריו, ומשמע שבלא דרך תאווה אין אף איסור דרבנן, שהרי לא הזכיר איסור כזה... להלכה, בנשים אחרות, אף באשת איש, נידות ונכריות, אין איסור שלא בדרך תאווה לכל הדעות, ולכן לא שייך לחוש מלנסוע ב'סאבוויי' בשעת הליכה לעבודה, אף שלא יכול להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים. שהנגיעה בלא מתכוון, מחמת שאי אפשר לו להיזהר, אין זה דרך תאווה וחיבה. כמו כן אין איסור מטעם זה גם לשבת אצל אשה, כשאין מקום אחר.

אם יודע שיבוא לידי הרהור, יש לו למנוע מלנסוע אז, אם אין נחוץ לו. ואם מוכרח להגיע לעבודתו, יתחזק להסיח דעתו ולהרהר בדברי תורה, כעצת הרמב"ם - אם יבוא לו הרהור, יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה, שהיא 'אילת אהבים ויעלת חן' (משלי, ה, יט).

דו"ח שהגיש משרד התחבורה לבג"ץ קובע: קווי המהדרין אינם חוקיים.
ניתן, לפי הדו"ח, לקיים הפרדה, אך זאת ללא אכיפה וללא כפייה, כי אם מרצונם הטוב של הנוסעים; או, לחילופין, באמצעות חברת הסעות פרטית.

הדבר מהווה ניצחון, אם כי זמני, לשפיות ולהלכה היהודית. זאת משום שעל פי ההלכה, אין איסור בנסיעה באוטובוס שבו אין הפרדה בין גברים לנשים. מותר לזוג נשוי לשבת זה ליד זו, או לאם לשבת ליד בנה וכדומה.
מי שלא רוצה לשבת ליד אשה, שיישב ליד גבר או יעמוד. או ייסע במונית.

עד לפני כעשר שנים לא היה קיים מושג של "קווי מהדרין". מה קרה פתאום? משה רבינו קם מקברו לפני עשור ונתן לנו תורה חדשה?

מצער לומר, אבל העותרים במקרה הזה מייצגים אינטרס של הציבור החרדי עצמו: להציל אותנו ממגמת ההקצנה הדתית שהולכת ומשתלטת עלינו. המצב כיום הוא שכל רב או עסקן פוליטי מתחרה ברעהו מי ימציא עוד ועוד חומרות. אם בעבר נהגו רבנים גדולים וחשובים בפסיקותיהם על פי הכלל התלמודי הקובע כי "כח דהתירא עדיף" ו"בדרבנן הלך אחר המיקל", כיום זוכה רב שכזה לקיתונות של ביקורת, בזיונות ואפילו אלימות.

חיים אנו בדור של עקבתא דמשיחא, שבה פני הרבנים כפני הדור, ופני הדור... וד"ל. ובביאת משיח ננוחם.

היום, הלכו מספר נערים מג'לג'וליה, השיגו תת-מקלע מהיכן שהוא, וריססו אוטובוס עם נערים מכפר קאסם שלומדים בביה"ס שלהם, רק בשל סכסוך על נערה.

היום, ילד בן חמש נשכח ברכב על ידי הגננת שלו במשך שעות ארוכות. הגננת לא דיווחה על כך, וכאשר כוחות ההצלה הגיעו אליו היה זה מאוחר מדיי.

ומה עושה ראאד סלאח, מנהיגם הרוחני של בני הדת אליה משתייכים בני המגזר בו ארעו שני אירועים אלו?

האם הוא מבקש מהמטיפים במסגדים להטיף לצאן מרעיתו על קדושת חיי אדם? על הצורך לשמור על הנוער, שלא יסתובב ברחובות, ישיג נשק וישתמש בו על חבריו לביה"ס? על הצורך לדאוג לילדים הנתונים באחריותנו? על הצורך להיזהר בנהיגה בכבישים (לא קשור, אבל סטטיסטית, יחסית לגודל האוכלוסיה, כמות התאונות הקטלניות גבוהה יותר במגזר הערבי והמוסלמי)?

ואולי כדאי שאחינו בני דת מוחמד יחליפו את מנהיגיהם הדתיים, בכאלה שבמקום ללבות שנאה נגד בני עם אחר ודת אחרת, ידאגו לשפר את חיי המאמינים שלהם וללמד אותם כיצד להיטיב עם עצמם ועם ילדיהם בעולם הזה ובעולם הבא כאחד?

נקודה למחשבה.

כשנרצחו בתשנ"ד מתפללים
עקב היותם מוסלמים
אמרתי: בטח הגיע להם
אולי תכננו פיגוע
וגם אם לא, לו נשארו בחיים, היו מתכננים

כשנרצח בתשנ"ו יצחק
עקב היותו שמאלני
אמרתי: בטח הגיע לו
כדי לעצור את אוסלו
הכל כשר, גם רצח השליט.
דין רודף דינו.

כשנרצחו בתשס"ח שמונה
מתלמידי ישיבת מרכז הרב
יכולתי לומר: בטח הגיע להם
הם הרי מתנחבלים
אויבי השלום, מזרחיסטים, עוכרי ישראל.

עכשיו נרצחו במוצ"ש
ניר כ"ץ, וליז
על שביקשו לשחק טאקי
ולבלות עם בני גילם.

אתמול והיום, זה הם
מחר זה אנחנו
אולי אני, אולי את
מחר זה אנחנו.
מחר זה אנחנו.

זה מכתב שלא חשבתי שאי פעם אכתוב, בטח שלא בפורום פתוח.

המכתב מיועד לכם, ידידיי היודעים מי אתם, ואחרים שאינם ידידיי (לפחות לא באופן אישי):

לחבר מועצת ירושלים לשעבר, סער נתנאל;
לאייל א. מאולטינט;
לשרי (שאת שם משפחתה אינני זוכר) מאיי אר סי (לא מלייבז'ורנאל, זאת מישהי אחרת);
לזוג שלמד איתי בקורס טכנאי מחשב לפני כחמש עשרה שנה;
למנהלי הבית הפתוח בירושלים בעבר ובהווה.

אני חייב לכם התנצלות.
בעבר, כשיצא לי לנהל איתכם וויכוחים או דיונים כאלה ואחרים בנושא, הבעתי עמדה שמייצגת חלק די גדול מאיתנו, הסטרייטים, כולל הנאורים שבינינו.
טענתי שאמנם זכותכם לחיות את חייכם, לבחור את זהותכם המינית, את אורח חייכם, איך עם מי ומתי לבלות, אך מבלי להרגיז את השכנים.
תעשו את זה בשקט, בצנעה, ביקשתי. אל תצעדו ברחובות ראשיים מדיי, לפחות לא בעיר הבירה שלנו, שכן הדבר פוגע ברגשותינו, הסטרייטים.

כעת, מסתבר, שזה לא אתם. זה אנחנו.
גם כשאתם נפגשים באיזה מועדון של עמותה כלשהי לזכויות אזרח, בעיר התרבות והחופש תל אביב, ולא בירושלים עיר הקודש, תמיד יימצאו בינינו הומופובים שזה ירגיז אותם.
היום אני מבין את מה שלא הבנתי לפני מספר שבועות, כאשר נמנעתי מלהשתתף במצעד הגאווה בירושלים. חששתי אז שאולי מישהו ממכריי יראה אותי, או שאצולם והוא יראה את תמונתי, והשתתפותי במצעד תתפרש שלא כהלכה.
אבל היום אני מבין שטעיתי.
כי היום זה אתם, צעירים וצעירות שנרצחים רק בשל רצונכם לבלות כמו שאר בני גילכם, באופן צנוע ומאופק שאינו שונה משלנו (וזה אפילו היה לאחר צאת השבת, כך שלא היה שם חילול שבת).
אתמול אלה היו יהודים, שנרצחים בכל מקום בעולם בבתי כנסת ובמרכזים לתרבות יהודית רק בשל היותם יהודים. היום זה אתם, בגלל מי שאתם. ומחר זה אני, בגלל מי שאני -- יהודי חרדי, שמעז להביע עמדה חורגת מהתלם, מהעדר, ממה שמקובל.

לפני שעה קלה שיניתי את תמונת המשתמש שלי בפייסבוק, ועוד מעט אשנה אותה גם כאן בבלוג שלי, לאות הזדהות. כי זה המעט שאני יכול לעשות.