יש אנשים שאיבדו את אמונתם באלוהים לאחר השואה. הם שאלו אז (חלקם שואלים עדיין היום, לאחר שבעים שנה): אם אלוהים קיים, איפה היה אז? איך נתן לשואה לקרות?
אני לא שואל שאלות כאלה פשוט משום שלא חייתי אז, לא חוויתי בעצמי את השואה. אין לי זכות לשאול את האל על מה שלא ראיתי, שרק שמעתי עליו מפי השמועה, ויהא זה מזעזע ומטריד ככל שיהיה.
אולם כעת, אני מתבונן סביבי ואיני יכול להיפטר מהמחשבה המטרידה: אנחנו הולכים וקרבים לשואה נוספת. אינני אומר שואה שנייה, שכן שואות היו גם בעבר. היתה שואה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, כשנחרב בית המקדש הראשון ביהודה, ושואה שנייה, כשנחרב הבית הזה בשנית, מאות אלפים או מליונים נטבחו על ידי הרומאים או נלקחו בשבי ונמכרו לעבדים, או נאלצו ללכת בגולה או להתבולל עקב רדיפות דתיות.
אני טוען שאנו על סף שואה נוספת, מכל מיני סיבות. שואה זו שאני מדבר עליה כעת, פנים רבות לה. רק חלק קטן ממנה קורה בממד הפיזי, הממשי. מעט מאד אנשים נטבחים בפועל. ברוב המקרים, השואה מתרחשת בממד מטאפיזי.
כשאני מעיין בהסטוריה שלנו, ובעיקר בספרי הנביאים, מצטיירת תמונה, מצטייר דפוס פעולה מסויים. רבותינו שאלו יותר מפעם אחת: בית ראשון על שום מה נחרב? בית שני מפני מה נחרב?
כשאני קורא בעיון את ספר ירמיהו, למשל, עולה כי בית ראשון נחרב, בעיקר, מכיוון שעם ישראל, על מלכיו, שריו, כהניו ונביאיו, זנחו את התורה והמוסר, ולקו בשחיתות ובסיאוב. אני קורא את התיאורים של ירמיהו, לא מעט בעזרת הפרשנות המעולה של הרב בני לאו בספרו החדש, ושל פירוש "דעת מקרא" מאת הרב מנחם בולה, וההשוואה לדורנו בלתי נמנעת, ואף מטרידה.
חברה שאין בה מוסר חברתי, שאינה דואגת לחלשים שבה, שאינה חותרת לצדק ולשוויון, שאין לה רועים שינהיגו אותה כדרך שמנהיג הרועה את צאנו, רועים שדואגים לצאן ולא כאלה שרועים את עצמם על חשבון הצאן--חברה כזו אין לה זכות קיום, אין לה יכולת קיום, אין מה שיחזיק אותה יחד.
אני רואה את המצב במגזר שלי, המגזר החרדי. דומה כי הרבנים שלנו שבויים בדוקטרינה שעבר זמנה, הגורסת כי אין לאדם היהודי בעולמו אלא ד' אמות של תורה והלכה. רק מי שלומד בישיבה ובכולל כל חייו הוא יהודי אמיתי, וכל השאר יהודים סוג ב'. מכך נובע אורח חיים בו אין חינוך לילדים ולנוער זולת לימוד התורה וההלכה, אין השכלה מקצועית ואין דאגה לערכים מלבד הערך היחיד של התורה ומצוותיה, ואין ראייה מחוץ למשקפיים הצרות של התורה וההלכה.
כאשר מתרבים יותר ויותר ה"פירות הנושרים", צעירים שלא מוצאים את עצמם במסגרת הישיבה ולימוד ההלכה, מתגלה הגישה הזו בעקרותה ובקוצר ידה. כבר חז"ל ידעו את הסוד: הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי, לעסוק בתורה בלבד, ולא עלתה בידם. הרבה עשו כרבי ישמעאל, לקבוע עיתים לתורה, וברוב היום לעסוק במלאכה, ועלתה בידם.
מאז ומעולם דגלה היהדות (הדתית כמובן, כי אז לא היתה יהדות מלבד זו הדתית) בלימוד התורה וההלכה למיעוט קטן של בני עלייה. "כאשר בירך יעקב אבינו את בניו", אמר לי פעם ידיד ותיק שלי, "לא אמר להם: תהיו כולכם אברכי כולל. את זה הוא אמר", כך אותו ידיד ותיק, "רק לשני בנים: ייששכר ולוי. לזבולון אמר לצאת לסחורה לפרנס את ייששכר, ולכל שאר השבטים נתן גם כן חלקות אדמה לעבד, ולהפריש מהם מעשר לבני שבט לוי, הלויים והכהנים". הבעייה היא שכיום, סבורים משום מה הרבנים, שכל החרדים ללא יוצא מן הכלל, הם ובניהם ובני בניהם, הם שבט ייששכר ולוי. והיכן הם שאר השבטים? דומה כי סנחריב הגלה אותם אל מעבר לחלח וחבור ונהר הסמבטיון.
זו דוגמה אחת קטנה למשבר המנהיגות של דורנו, דוגמה מהמגזר שלי, החרדי, אותו אני מכיר אישית. והקדוש ברוך הוא, היכן הוא?
התשובה של הרבנים לבעיה שתיארתי קודם מתבטאת, בין השאר, בהקצנה דתית גוברת והולכת. כל כמה שנים מתגלים פתאום איסורים וחומרות חדשות. כך למשל קווי האוטובוס המכונים "מהדרין", בהם נהוגה הפרדה בין גברים לנשים. איך זה שבדור הקודם לא היה צורך בקווים כאלו, וכלל ציבור החרדים, כולל לא מעטים מגדולי הרבנים, נסעו בעצמם באוטובוסים מעורבים, והמהדרין הקפידו שלא לשבת ליד נשים (למרות שגם זה מעיקר הדין מותר), ואם לא היה להם מקום פנוי שלא ליד אשה, פשוט נשארו לעמוד. פתאום עכשיו נהייתה חובה להפריד בנסיעה בין המינים.
או למשל ירקות העלים. מאות ואלפי שנים אכלו אבותינו חסה, סלרי ושאר ירקות, לאחר ששטפו אותם היטב במים בלבד ובדקו אותם (המהדרין בדקו מול האור) לראות שאין עליהם חרקים הנראים לעין בלתי מזויינת, ללא חשש ופקפוק. פתאום מישהו החליט שחובה דווקא לאכול ירקות "נקיים מחשש תולעים", שסופגים כמות עצומה של חומרי הדברה וריסוסים המסכנים את בריאות האוכלים אותם. ומה עם הדין המפורש בהלכה, "חמירא סכנתא מאיסורא"? לרבנים פתרונים. ואיפה אלוקים כשזה קורה?
ולנושא לגמרי אחר: דווקא לאחר כעשר שנים בהן כמעט ולא היה אף פיגוע, כאשר דומה כי רובו של הציבור הפלסטיני בשטחי הגדה זנח את דרך הטרור, כאשר הפלסטינים עושים יותר ויותר קולות של נכונות להגיע להסדר--גוברת ההקצנה הלאומנית אצלנו, היהודים. דומה כי דווקא בעבר, בזמן הסכמי אוסלו ולאחריהם, היתה אצלנו נכונות גדולה יותר לוויתורים, אולם זו דעכה ונעלמה ככל שהראה הצד השני נכונות גדולה יותר לשמוע את ההצעות שלנו. אם אלוקים באמת אוהב שלום ורודף שלום, למה הוא נותן לזה לקרות?
רק שאלות יש לי היום, לא תשובות. את התשובות אני מחכה שייתן זה שהשאלות מופנות אליו. זה עדיין לא מאוחר, אף פעם לא יהיה מאוחר. אין אולטימטום.
יש לי רק שאלה אחת, אל עצמי: איך זה שאחרי כל כך הרבה שאלות, אני מתעקש להאמין שיש מי שהשאלות הללו מופנות אליו? איך זה שאחרי שיש לי כל כך הרבה שאלות ואף לא תשובה אחת, אני לא מגיע למסקנה שהגיעו אליה אנשים כמוני לפני שבעים שנה, ועוד הרבה לפני כן--שאולי אין?
אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה הזו. אולי התשובה היא -- בגלל שאני יהודי, והיהודים הם עם קשה עורף. אולי התשובה היא, בגלל שאבא שלי וסבא שלי כן חיו בזמן השואה (אם כי גם הם לא חוו אותה בעצמם), בגלל שרבנים כמו האדמו"ר הרב אברהם אבא לייפער מפיצבורג זצ"ל (אותו זכיתי להכיר אישית) עברו בעצמם את השואה, ובכל זאת לא איבדו את אמונתם, וההיכרות שלי איתם והיושרה האינטלקטואלית שלי מחייבת להכיר בכך שלמרות שהם חיו לפני שהיה אינטרנט, לפני שהיתה ויקיפדיה, ולפני שהיה גוגל, הם היו לא פחות חכמים ומשכילים ממני ואולי אף יותר, ואם הם המשיכו להאמין על אף הכל, כנראה הם ידעו משהו שאני לא יודע.
בשורה התחתונה, אני לא ממש חושב שזה משנה. בסופו של דבר, אם אין אלוקים, אין לי ממש בשביל מה לחיות. אני לא רואה שום דבר שאני יכול להרוויח מוויתור על האמונה, מוויתור על אורח החיים החרדי שלי, אין לי כעיקרון שום דבר שאני רואה לעצמי יכולת לעשות ולשנות במידה ואוותר על הדת שלי, ואם אין אלוקים אנחנו ממילא נדונים מראש לאבדון, ושום דבר שאעשה או אאמין בו לא ישנה כלום ממילא.
אז האם האמונה שלי נובעת מרצון להאמין במשהו שלא באמת קיים, רק בגלל שאין לי דבר טוב יותר להאמין בו?
אני סבור שלא.
אבל אם הוא באמת קיים, כדאי שייתן לי סיבה טובה יותר להאמין בו. כי אני לא לבד פה, אני מאמין שהשאלות שמטרידות אותי, מטרידות עוד רבים וטובים ממני.
ואיך שזה נראה כרגע, הוא מעמיד אותי ורבים אחרים כמוני בנסיון שלרובנו אין היכולת לעמוד בו.