בס"ד

מתוך דו"ח "בצלם" האחרון:

1.7.08: בצלם מתריע על החרפה במצוקת המים בגדה המערבית

המחסור הכרוני במים בשטחי הגדה המערבית, הנובע מחלוקה לא הוגנת של משאבי המים המשותפים לישראל ולפלסטינים, החריף מאוד הקיץ בגלל הבצורת. בצפון הגדה הצטמצמה צריכת המים עד כדי שליש מהכמות המינימאלית הנחוצה.

בצורת שנת 2008, הקשה ביותר בעשור האחרון, מחריפה את המחסור המובנה והמתמיד במים בשטחי הגדה המערבית. ממוצע המשקעים עמד השנה בצפון הגדה על 64% מהממוצע השנתי ובדרום הגדה על 55% מהממוצע. כתוצאה מכך נוצלו מאגרי מי גשמים עוד לפני תחילת הקיץ. רשות המים הפלסטינית מעריכה כי גרעון המים של אוכלוסיית הגדה יסתכם בשנת 2008 ב-42 עד 69 מיליון מ"ק. כמות המים הכוללת הנצרכת בגדה היא 79 מיליון מ"ק. רשות המים הפלסטינית כבר פנתה לחברת מקורות הישראלית וביקשה אספקת חירום של שמונה מיליון מ"ק מים.

מחסור חמור במים לצריכה אישית

כמות המים המינימאלית הנחוצה לנפש על-פי ארגון הבריאות העולמי למילוי כלל הצרכים הביתיים והעירוניים עומדת של 100 ליטר ליום. כתוצאה מהמחסור הכרוני במים הצטמצמה כבר צריכת המים בצפון הגדה עד כדי שליש מכמות זו - והיא עומדת על 30 ליטר ליום לנפש באזור טובאס ו-38 ליטר ליום לנפש באזור ג'נין. באזור שכם ובדרום הר חברון עומדת צריכת המים על מעט יותר מ-50 ליטר ליום - כמחצית מהכמות המינימאלית על-פי ארגון הבריאות.

ממוצע צריכת המים היומית לנפש בגדה המערבית עומד על 66 ליטר, שני שלישים מהכמות המינימאלית לפי ארגון הבריאות. נתונים אלו כוללים גם את המים המשמשים את חיות משק הבית, הצאן והלולים, ולפיכך צריכת המים היומית לנפש בפועל אף נמוכה יותר.

לשם השוואה, צריכת המים היומית הממוצעת בערים ישראליות לנפש עומדת על 235 ליטרים, ובמועצות מקומיות על 214 ליטר ליום לנפש, כלומר פי 3.5 מצריכת הפלסטינים בגדה.

כפרים ללא רשת מים

אלף פלסטינים ב-220 כפרים ועיירות בגדה המערבית אינם מחוברים כלל לרשת המים, 75% מהם בצפון הגדה. 190 אלף פלסטינים נוספים מתגוררים בכפרים ובעיירות בהם קיימת פריסה חלקית מאוד של רשת המים. למעשה, כ-20% מתושבי הגדה אינם מחוברים לרשתות מים.

גם ביישובים פלסטיניים שמחוברים לרשת המים, אספקת המים אינה סדירה לאורך רוב השנה. המים מסופקים רק בחלק משעות היממה, לעיתים ברוטציה בין שכונות, ובאזורים מרוחקים מתנתקת אספקת המים למשך ימים עד שבועות. תושבי כפרים ועיירות הניזונים מרשת מים המחוברת לחברת מקורות מדווחים על מדיניות מפלה של החברה, המצמצמת בחודשי הקיץ את אספקת המים ליישובים פלסטיניים על-מנת לעמוד בביקוש הגובר למים בהתנחלויות.

לאספקה הבלתי-סדירה תורמת גם תופעת ההתחברות הפיראטית של חקלאים פלסטינים לרשתות המים של היישובים הפלסטיניים באזורי C . הרשויות הישראליות, המופקדות על אכיפת החוק באזורים אלה, נמנעות מטיפול בתופעה.

מים במחיר מופקע

בהיעדר אספקת מים סדירה, נאלצים פלסטינים רבים בגדה לקנות מים מסוחרים פרטיים. בשנה שעברה נע המחיר הממוצע למ"ק מים מסוחר פרטי בין 15 ל-30 ש"ח, מחיר הגבוה פי 3 עד 6 מהמחיר שמשלם הצרכן הביתי בישראל. השנה צפוי המחיר להאמיר עוד יותר. בשל שיעורי האבטלה והעוני הגבוהים בשטחי הגדה, הפכה ההוצאה על מים לנטל כלכלי כבד עבור חלק ניכר מהאוכלוסייה.

אפליה מובנית בחלוקת מקורות המים

ישראל שולטת באופן מוחלט במקורות המים המשותפים לישראל ולפלסטינים, בעיקר אקוויפר ההר, ואוסרת בצווים צבאיים על כל קידוח מים פלסטיני ללא אישורה. בו בזמן, שואבת ישראל בתחומי הגדה, ובעיקר בבקעת הירדן, כ-44 מיליון מ"ק מים, 5 מיליון מ"ק יותר מהכמות שהיא מספקת לרשות הפלסטינית. לפלסטינים מקצה ישראל רק 20% ממי אקוויפר ההר, והיא מונעת מרשות המים הפלסטינית לפתח מקורות מים נוספים שיאפשרו את הגדלת אספקת המים לתושבי הגדה.

חובותיה של ישראל

כמעצמה הכובשת מחויבת ישראל על-פי הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי להבטיח את הסדר והחיים הציבוריים בשטח הכבוש, ללא אפליה. בנוסף, מחייבת האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, אותה אשררה ישראל, הבטחה של גישה בת-קיימא למי שתייה נקיים, ללא אפליה. המשפט הבינלאומי בדבר זכויות האדם מבטיח גם את זכותם של הפלסטינים ליהנות "באופן חופשי" ממשאביהם הטבעיים.

בצלם קורא לממשלת ישראל להבטיח לאלתר וללא אפליה אספקת מים סדירה, בכמות נאותה, לכל תושבי הגדה המערבית. כמו כן קורא בצלם לישראל לאפשר לרשות הפלסטינית לפתח מקורות מים חדשים.

---

עד כאן דו"ח בצלם.

בניגוד להם ולשאר השמאלנים, אינני רואה דופי במדיניות מפלה כשלעצמה נגד אנשים שאינם יהודים ואינם אזרחי מדינת ישראל. מחוייבותה הראשונית של ישראל היא כלפי אזרחיה ובני עמה.

עם זאת, הבטחת אספקת מים מינימלית ובמחירים סבירים לפלסטינים תושבי הגדה היא אינטרס חיוני, מדיני ובטחוני של מדינת ישראל. מחסור בצרכים קיומיים כמים, מביא אנשים לייאוש. אנשים מיואשים נוטים לנקוט בצעדים קיצוניים. אינני סבור שאני צריך להסביר או להדגים – ראינו בעבר דוגמאות למכביר, הן באיזורנו והן במדינות אחרות בעולם, בעיקר בעולם השלישי.

אני קורא לכל מי שבידיו להשפיע על האחראים למשק המים בישראל, להביא לאלתר להגדלת מכסת המים הניתנת לפלסטינים.

עם סיום יומן החדשות, דקות ספורות לפני תחילת התוכנית, התבשרו מאזיני רשת בי"ת כי תוכניתה של נתיבה, שאמורה היתה לרדת מהמקלטים, תעבור לרשת גימ"ל, ותשודר בימי רביעי בין 11 בערב ל-1 בלילה.

בכך הגיעה לסיומה הדרמה, שהחלה בדיווחים על תוכניתה של רשות השידור לקצץ בכל תוכניות הלילה בשל אילוצי תקציב.

להפתעתי ולשמחתי, התבשרתי כבר קודם לכן כי קיצוצים אלו אינם אמורים לכלול תוכנית לילה אחרת, "הקשר הישראלי" עם אליהוא בן-און, המשודרת בימי ראשון בלילה.

מאזיני התוכנית ומעריצי נתיבה עלו לשידור וברכו על ההישג. קצת צרמה התבטאותו של אחד המאזינים נגד תוכניתו של מושיק טימור, "שישי אישי", המשודרת בלילות שבת (שאני מאזין מפעם לפעם להקלטתה הזמינה כל השבוע באתר של רשות השידור). נתיבה התנצלה על כך.

יישר כח לקלוד, לאנשי זמרשת, ולכל שאר מאזיני ומעריצי התוכנית, שבלחצם הבלתי-פוסק הצליחו להביא לביטול רוע הגזירה.

מה יפו מילותייך, מה יפתה זמרתך
נעמי הוא שמך, נעימה היא שירתך
כששרת על ירושלים, עינינו מלאו אור
כי לכל שירינו היית כינור.

הטעמת אותנו מלחם האוהבים
ובדרך הצעדתנו עם אנשים טובים.
כי בלי אש ובלי לחם ובלי מים רע ומר,
אך בלי הזמר והשירה של נעמי, אי אפשר!

נעמה לנו חברתך
קשה עלינו פרידתך.
נוחי בשלום,
בירושלים של חלום.

רבות בנות עשו חיל
בקיץ, בחורף, ביום ובליל
אך על כולנה מי עלתה, מי?
אם אוולד בגלגולי הבא משוררת,
קראנה לי נעמי.

ברק הורה להרוס את בית המחבל מצור באחר.

החמא"ס ואיראן יפצו את המשפחה והם יבנו בית חדש ומפואר יותר על הריסות הקודם.

כל ההריסות והענישות הקולקטיביות האלה רק מגדילים את מעגל האיבה והשנאה כלפינו.

למה אתם חושבים שהם תומכים בטרור? בגלל שלמחמוד א-זהאר יש זקן נחמד? המצוקה הכלכלית שלהם דוחפת אותם לקבל "צדקה" ממקורות איסלאמיים שמנצלים את מצוקתם להגביר את הפנאטיות הדתית שלהם ולשטוף את מוחם לתמוך בטרור ולהפוך לשהידים. מה אנחנו עושים כדי להיאבק בתופעה? שופכים שמן על המדורה.

הראיון עם הבחור הנחמד ממעריב נמשך כשעה וחצי, ובסופו הודה המראיין כי למרות שמצא את השיחה שלנו ואת העמדות שלי מרתקות, לא נראה לו שיוכל לעשות בו שימוש משמעותי, זאת משום שאין בדברים שאמרתי לו "דברים שיעשו כותרות".

אני מניח שהוא, כחילוני מצוי, אינו מודע למלוא המשמעות של דברים מסויימים שגלשנו אליהם תוך כדי שיחה, או שהם פשוט חורגים ממסגרת הראיון, שאמור לעסוק בתוכנית של נתיבה ולא בדיעות האידיאולוגיות של חרדי שגולש באינטרנט ומקשיב לכל מיני תוכניות "חילוניות" ברדיו.

לאחר שהרהרתי קצת בסוגיות שעלו לדיון בשיחה איתו, החלטתי להתמקד קצת על אחד מהם.

אחד הדברים שלא הצלחתי להבהיר לעצמי, ובטח שלא למראיין, היה נושא ההרכב הרצוי בעיניי לאוכלוסיית ירושלים. אמרתי לו שאני לא רוצה שירושלים "תתחרד" ושחילונים יברחו מהעיר, ושלדעתי ראש עיר טוב צריך לדאוג להפוך את העיר אטרקטיבית לכל סוגי האוכלוסיה, חילונים, דתיים וחרדים.

כשניסיתי להסביר למה לדעתי חושב שיהיו גם צעירים וטודנטים חילונים בירושלים, התייחסתי לכך שרוב החרדים אינם עובדים. הוא, כחילוני שנולד בירושלים ועכשיו כבר לא מוצא עניין להמשיך ולגור בה, קפץ ואמר שהוא רואה בזה סוג של ניצול.

כשאני חושב על זה, אני חושב שבסופו של דבר, אני רוצה בירושלים סוג של חילונים שמוכנים לשמש דוגמה לחרדים החפצים בכך ולסייע להם למצוע עבודה, תוך שיתוף פעולה הדדי, וגם להיות מושפעים במידה מסויימת מהתרבות הדתית והחרדית. אני מניח שאני נאיבי, ושדבר כזה אינו אפשרי, אפילו לא באוטופיה.

העניין הוא שבמודל האוטופי שלי, אני לא רואה את החרדים והחילונים כעומדים משני צדדי המיתרס. הבעייה היא שהחילונים, ברובם המכריע, כן רואים זאת כך. המראיין שלי אמר לי שהוא, כחילוני, חש שהציבור החרדי מצר את צעדיו ודוחק אותו החוצה מירושלים.

לדעתי, הציבור החרדי חוטא בכך שהוא מסתגר ב"ארבע אמות של הלכה", רואה בלימוד התורה בישיבה את צורת החיים הלגיטימית היחידה, וכל מי שמשרת בנח"ל החרדי או שיוצא לעבוד נחשב "סוג בי"ת". זו אידיאולוגיה שיש לה השלכות שליליות, הן על מי שנשאר במסגרות ישיבתיות למרות שהכישורים שלו מתאימים יותר לשילוב של עבודה -- כזו שלא כרוכה בחשיפה יותר מדיי גדולה לצדדים האפלים של התרבות החילונית -- עם קביעת עיתים לתורה, והן על מי שיוצא לעבודה ונתפס בעיני עצמו ובעיני אחרים כלא-יוצלח, והן על הציבור החילוני, שרואה כיצד הציבור החרדי מתעקש ללמוד תורה -- פעילות שאין החילוני מסוגל להבין את חשיבותה -- ולחיות על חשבון החילונים, באמצעות הכספים שהמדינה מעבירה לישיבות גבוהות, לאברכי כוללים, לקצבאות ילדים (ולמרות שאמרו חז"ל: "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני", אין זה פוטר את הזוג המקים משפחה מחובת ה"השתדלות". ולא, היסמכות על משלם המיסים אינה "השתדלות", היא בגדר "מפיל עצמו על הצדקה").

הפיתרון, לדעתי, הוא בחידוש האידאל הישן הקיים ביהדות, כנאמר בפרקי אבות: "יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון", ואני מתכוון לפרשנות של "דרך ארץ" במובן פרנסה. אמרו חז"ל: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם". דרכו של רשב"י היתה, ש"בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, הם עוסקים בתורה, ומתקיים בהם: ועמדו זרים ורעו צאנכם". הבעייה היא שרשב"י אמר זאת על גויים, ואילו הציבור החרדי מתייחס כך לציבור החילוני.

ר' ישמעאל, לעומת זאת, אמר: "ואספת דגנך", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"; יכול דברים ככתבן?! תלמוד לומר: "ואספת דגנך", הנהג בהן מנהג דרך ארץ.

כשיעקב אבינו עמד להסתלק מן העולם, הוא לא אמר לבניו: "תהיו כולכם כוללניקים". הוא אמר: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך"; זבולון יוצא לעסוק במסחר, ומפרנס את יששכר, שנשאר להמית את עצמו באהלה של תורה. מתוך שנים עשר שבטים, שניים עסקו בתורה: יששכר ולוי. שאר השבטים עבדו את אדמתם ופרנסו את יששכר ולוי.

מודל כלכלי לפיו יששכר ולוי לומדים ושאר אחיהם מפרנסים אותם ייתכן רק בעולם תרבותי שבו שאר השבטים יודעים לימוד תורה מהו, מכירים בחשיבותו, ושמחים לתרום מתבואתם וכספם לטובת אחיהם היושבים באוהל ולומדים. אחרת, נוצרת שנאה וניכור מצד אותו חלק בעם שנתפס בעיני עצמו כמנוצל על ידי שני השבטים החרדיים, הלא-יצרניים בעיניו, וסופו של דבר שזה יביא לתוצאות הרות-אסון, לכל חלקי העם, החילונים, הדתיים והחרדיים.

תנו רבנן: האב חייב בבנו ... ללמדו אומנות. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות. ליסטות סלקא דעתך?! אלא כאילו מלמדו ליסטות.

כמובן שלזה יש סיתרה מהמשנה (או הברייתא) בסוף מסכת קידושין, "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". אולם במה דברים אמורים? בבן שראוי להיות גדול בתורה. אם ראה האב שהוא יושב בישיבה ותולה עיני עגל במגיד שיעור, חייב הוא ללמדו אומנות; ואם לאו, הרי הוא כאילו מלמדו ליסטות.

אני לא הייתי מעז להגיד את זה, אבל ככה רבי יהודה אמר. מי שלא מלמד את בנו אומנות, גורם לו שייסמך על שולחן משלם המיסים, והציבור רואה את כספו הולך לציבור שלם שבעיניו נחשב ל"אוכל חינם", וזה בבחינת "כאילו... ליסטות".

לא אני אמרתי. חז"ל אמרו.

האשלה היא רק מתי הרבנים וראשי הישיבות שלנו יתעוררו, והאם אז לא יהיה מאוחר מדיי.

חזרתי מההפגנה (פרטים בפוסט הקודם).
בהתחלה, הלכתי לרחוב תורה מציון. הלכתי לאורך משרדי רשות השידור וחיפשתי אנשים עומדים ומפגינים, ולשווא.
התחלתי לחשוב שאולי טעיתי בתאריך. זכרתי שזה יום חמישי; אבל אולי הכוונה היתה ליום חמישי בשבוע הבא?
כמעט הלכתי הביתה, אולם אז נזכרתי בקיומו של נט-קפה בתחנה המרכזית, שנמצאת לא הרחק ממשרדי רשות השידור.
לאחר שנפרדתי מ-7 שקל והצלחתי בסיוע עובד המקום לאתר עמדה תקינה, גיליתי מהר מאד שלא טעיתי: ההפגנה אכן מתקיימת ברגעים אלו, ולשווא בזבזתי 7 שקלים מכיסי הדל.
חזרתי לרחוב תורה מציון, והפעם המשכתי ללכת הלאה והלאה, עד שסוף סוף ראיתי ושמעתי את המפגינים.

הצטרפתי אליהם. קשיש חביב הציע לי להניח את השקית שבידי עם בקבוק המים בצל, "שלא יתחמם", ולעמוד בעצמי בצל.
עמדתי עם השלט שהכנתי מראש. אנשים מקהל המפגינים ניגשו אליי וצילמו אותי עם השלט, ואחדים שוחחו איתי. שאלו אותי מאיפה אני מכיר את נתיבה, ואמרתי שמהרדיו. מארגנת האירוע מעמותת זמרשת שאלה אותי איפה שמעתי על ההפגנה, וכשאמרתי לה שבתוכנית אתמול, היא אמרה לי: "אז שמעת אותי!" וחייכה. קלוד שוחחה איתי קצת, ואמרתי לה שדיברנו כמה פעמים בעבר אבל לא הרבה. בחור אחד נחמד רשם את השם והטלפון שלי ואמר שהוא רוצה לדבר איתי בהזדמנות.

בינתיים לא הספקתי לבדוק אם פורסמה תמונתי ברשת. כעיקרון, הסיקור של האירוע היה דל. אשה אחת בסוף ניגשה עם מצלמה וראיינה אותי. היא שאלה, בין השאר, איך אני רואה את הקשר בין השירים בתוכנית של נתיבה לדת. פתחתי בציון העובדה שרבים מהמנגינות של אז נלקחו משירים יהודיים עממייים ואף חסידיים, ושבכלל, המורשת של התקופה ההיא משותפת לכולנו, חילוניים, דתיים וחרדים. היא שאלה אותי אם חרדים מקשיבים לתוכנית של נתיבה. אמרתי לה שיש הרבה כאלה, אם כי לא כולם יסכימו להודות בכך.

לאורך כל האירוע עמדה אשה אחת מבוגרת עם מיקרופון ושרה משירי התקופה, כשאחרים מצטרפים אליה בגיטרה, בשאר כלים ובשירה. אני הצטרפתי לשירים שהכרתי; עם מילים -- כשזכרתי מילים, וכשלא -- שרתי לה לה לה. היה כיף אדיר.

היתה בזה גם משום אמירה פוליטית: ביום בו מתקיימת בירושלים צעדת מחאה של מיעוט מיני הנאבק על זכויותיו, ומנגד מתקיימת מחאה של מתנגדי המצעד, אני הפגנתי למען מטרה מאחדת, מטרה א-פוליטית, מטרה שיש בה מסר ערכי, חברתי ומוסרי. מטרה שבמדינה מתוקנת, היתה מובנת מאליה ולא היה צורך להפגין בעדה.

ברגע זה שוחח איתי בטלפון הבחור הנחמד שהזכרתי קודם, שרשם את שמי והטלפון שלי. מתברר שהוא ממעריב. הוא אמור להגיע תוך רבע שעה ולראיין אותי. נראה מה ייצא מזה.

היום ב-12:00 בצהריים אשתתף, בעזרת ה', בהפגנה להצלת התוכנית של נתיבה.

( הנה הבאנר שהכנתי: )

אם תראו תמונה של גבר עם חולצה לבנה, מגבעת וזקן קצוץ מחזיק בבאנר זה באיזשהו אתר חדשות, אנא דווחו.

View Answers

Within 24 hours
0 (0.0%)

In 1-3 days
0 (0.0%)

4-10 days
0 (0.0%)

11-25 days
0 (0.0%)

About a month
0 (0.0%)

1-3 months
0 (0.0%)

3-5.5 months
0 (0.0%)

The ceasefire will last for the entire 6-month period agreed on
0 (0.0%)

The ceasefire will be so successful, it will extend after its alloted time
0 (0.0%)

Other
0 (0.0%)

אתר NFC מציג כאן נתונים הסוקרים את דעת הקהל הישראלי על המצור על עזה ותוצאותיו.

בואו נעשה קצת סדר בדברים.

אין ספק שמצבם הבטחוני של תושבי שדרות ועוטף עזה החמיר, אולם זאת ללא קשר להטלת המצור. מצבם היה חמור שבעתיים ללא המצור.

מצבה הבטחוני של ישראל הידרדר לא עקב המצור, אלא עקב הדימוי שיצרה לנו הממשלה כמאיימים סדרתיים שאין לאיומיהם גיבוי. כך בנושא איראן, וכך בנושא המבצע הגדול בעזה. פחות דיבורים, בבקשה.

אינני מבין את הטיעון כי מטרת הסגר "פוליטית ולא בטחונית". מטרת הסגר, גם אם לא הוצהר על כך בגלוי, היתה להביא את החמאס לשנות את מדיניותו ובכך להביא להפסקת ירי הקסאמים. בינתיים נראה שהוא הצליח בכך מעבר למשוער. זו מטרה בטחונית פאר אקסלנס.

סקרי דעת קהל בעזה, המצביעים על עלייה בפופולריות הפת"ח לעומת החמאס, מפריכים לדעתי את תחושתם של ה-60% מנשאלי הסקר שלהם על פנייה לאיסלאם הקיצוני.

הסגר אכן הביא להרעת-מה במעמדה של ישראל בעולם, אך מבצע גדול בעזה היה מביא להרעה גדולה שבעתיים. לדעתי התוצאה תצדיק את המחיר.

הנתונים בסקר נכונים; הצורה בה האתר מציג אותם מעוותת את המציאות.

סוף סוף, רגיעה זמנית בעזה.

אז נכון, הרגיעה היא זמנית. איש לא משלה את עצמו, לא אצלנו ולא אצל הפלסטינים, שהוא יחזיק מעמד לטווח ארוך.

עדיין, הסבל הרב של שני הצדדים – הן תושבי שדרות ושאר עוטף-עזה, שספגו אין-ספור מטחי קסאמים, גראדים, פצמ"רים ושאר ירקות, והן תושבי עזה והרצועה, שנמקו במצור ממושך, ללא תעסוקה, עם מחסור מתמשך במוצרי צריכה (חלקם בסיסיים), וללא תקווה – סוף סוף זכה להפוגה זמנית, וגם זה משהו.

ומי יודע? אולי, אולי בכל זאת, נגד כל הסיכויים, ההערכות, חוסר האימון והציניות הפוליטית – אולי בכל זאת זה יוכיח את עצמו כצעד ראשון בדרך להשגת שלום יציב יותר וכולל יותר בינינו, על גבם של האזרחים הפשוטים משני הצדדים?