תחילה, דיסקליימר.
כתוב בלוג זה הוא חרדי, גרוש, איננו הומוסקסואל, אין לי ומעולם לא היתה לי משיכה כל שהיא או סקרנות כל שהיא לנסות קרבה אינטימית עם בני מיני.

על אף האמור לעיל, סיקרן אותי נושא ההומוסקסואליזם בהלכה, וניסיתי לחקור אותו כפי שאני נוהג לחקור כל סוגיא תלמודית והלכתית שאני נתקל בה.
להלן המסקנות שלי.

נטייה הוסמוסקואלית איננה אסורה ואיננה יכולה להיות אסורה, שכן לא ניתן לאסור על נטיות. אם אדם לא נמשך לנשים, יהיה זה חסר טעם לחייב אותו לישא אשה ולהוליד ממנה ילדים כדי לקיים מצוות "פרו ורבו", שכן הוא אינו מסוגל לקיים מצווה זו, ו"אונס רחמנא פטריה".

האיסור בתורה על משכב זכר הוא על מעשה, לא על נטייה: יחסי מין אנאליים בין בני אותו זוג. כל פעולה אחרת איננה נכללת באיסור זה שעליו חייבים סקילה, אלא הוא נכלל ב"אביזרייהו", או דברים שעלולים להביא לידי איסור, או שהוא נכלל באיסור הוצאת זרע לבטלה, שהוא פחות חמור.

בהלכה קיים מושג של "הקל הקל תחילה". אם מישהו חייב לאכול ביום כיפור, מאכילים אותו. אם אין אוכל כשר, מאכילים אותו דברים טמאים ומאכלות אסורות. אם יש כמה סוגי מאכל, שכל אחד מהם אסור באיסור שונה, בוחנים את חומרת האיסור של כל אחד.
כך, למשל, עדיף לאכול בשר חזיר, שאסור רק משום בהמה טמאה, שהוא "איסור לאו", ולא לאכול חֵלֶב, שאסור באיסור כרת.

וכעת לנושא איסור הוצאת זרע לבטלה.
איסור זה נחשב לאיסור חמור, שכן בתלמוד מוגדר לו עונש של "מיתה בידי שמיים". זהו עונש פחות חמור מכרת, אך יותר חמור מ"לאו" רגיל, שעליו העונש הוא מלקות.
מידת העונש קובעת את חומרת האיסור.
מכאן, שאם לאדם יש ברירה בין הוצאת זרע לבטלה לבין משכב זכר, הרי שמדין "הקל הקל תחילה", וכמו שאומרת הגמרא בסוטה דף מ"ח עמוד א: "לבטולי הא מקמי הא", שאם יש אפשרות לאדם לגרום למישהו אחר לעבור על איסור קל או על איסור חמור, עדיף לגרום לו לעבור על איסור קל כדי למנוע ממנו מלעבור על איסור חמור יותר.

זאת ועוד:
נושא הוצאת זרע לבטלה אינו כל כך חד משמעי כפי שהוא נראה על פניו.
מקור האיסור הוא בסיפור התורה על בני יהודה, ער ואונן, שהעדיפו להשחית את זרעם לבטלה מאשר לקיים יחסי מין עם האשה שלהם, תמר.
ניתן לפרש זאת, אם כך, כאיסור המתייחס למצב בו אדם כבר נשוי או יכול להינשא, אך בוחר שלא לעשות זאת ולאונן במקום.
מי שמכל סיבה שהיא אינו יכול לשאת אשה, על פי דרך הטבע, אינו יכול להימנע מהוצאת זרע לבטלה, אלא אם הוא אימפוטנט או בעל דחף מיני נמוך. נסיון להימנע מזה פוגע קשות ביכולת התפקוד ולעיתים אף בשפיותו של מי שמנסה. הדבר ידוע ומוכח על ידי אינספור מקרים המוכרים למדע רפואת הנפש. מי שמכחיש זאת, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

לכאורה, אם אדם אינו מוציא זרעו לבטלה במקום לקיים יחסי מין עם אשתו, שכן אין לו אשה ואינו יכול להינשא, ועושה זאת רק כדי לשמור על תפקודו כאדם נורמלי, הרי שמעשהו כבר אינו לבטלה; הוא לצורך.

עד כאן בנושא אוננות.
הדברים תקפים לכאורה גם לגבי יחסי מין שאינם אנאליים בין בני אותו מין.

וכעת לנושא יחסי מין בין נשים לסביות.
קיים איסור המפורש בתלמוד ובפוסקים לגבי "נשים המסוללות זו בזו", המוגדר כ"מעשה ארץ מצרים".
רש"י מפרש זאת כשפשוף איברי המין של אשה בשל רעותה.
אם נקבל פרשנות זו, הרי נשים שיכולות להימנע מכך ולהגיע לסיפוק בדרכים אחרות, אולי זה עדיף.
לא ברור האם פרשנות זו מקובלת גם על הרמב"ם, שכן הוא פחות ברור בהתבטאותו בנושא.
על כל פנים, איסור "כמעשה ארץ מצרים" מוגדר בהלכה כ"לאו שבכללות", והוא פחות חמור מהאיסורים האחרים שמנינו לעיל.

אינני רב, ולא הוסמכתי לרבנות. אולם דומני שהעליתי כאן טיעונים הלכתיים כבדי משקל שלא ניתן לסתור אותם.

בשישי בערב, הלכתי להתפלל מנחה, קבלת שבת וערבית (כמנהגי בכל שבוע), רק שהפעם נערכה התפילה באמצע הכביש של רחוב בר אילן.
התפילה נמשכה כשעה שלמה, כאשר רוב ה"מנייינים" (מניין היא קבוצת מתפללים המונה לכל הפחות עשרה איש והמתפללת יחד בפני עצמה) מגיעים רק לחלק מהזמן. חלקם הגיעו למנחה וקבלת שבת, וחזרו לבית הכנסת שלהם לתפילת ערבית; אחרים התפללו מנחה בבית הכנסת, ובאו לקבלת שבת וערבית.

היו שם להערכתי בסה"כ כמה רבבות (בין 35,000 ל-50,000 איש).

ומלבד כמה פרחחים שצעקו, איימו, ירקו וקיללו כמה אנשי תקשורת, לא נרשמה במקום שום פעילות אלימה.

מילה לאנשי התקשורת: כשאתם מסקרים אירוע בתוך מסגד, אני בטוח שאתם חולצים נעליים בכניסה. אני מצפה מכם לדעת שכאשר אתם מסקרים אירוע של הציבור החרדי בשבת, תדעו לסקר אותו ללא שימוש במצלמות ובמיקרופונים. הסיבה לכך היא שחרדי נורא מתרגז כאשר אתם מצלמים או מקליטים אותו בשבת, וזאת משום שבכך אתם הופכים אותו, את החרדי, לאחראי לחילול השבת שלכם. גם אם הדבר נעשה שלא ברצונו, הוא חש אחריות לכך שאתם מחללים שבת בגללו. אתם לא חייבים להסכים עם הגישה הזו, אבל ככה חרדים חושבים ומרגישים. קצת התחשבות, בבקשה.

ועכשיו, מילה לאנשים שאינני מכיר, ששורפים פחי אשפה ומפזרים את תכולתם ברחובות של העיר שלי:
בבקשה, תפסיקו עם זה. זה מזהם את האוויר ומטנף את העיר שלי. אני ירושלמי, אני גר פה ארבעים שנה וזכותי לנשום אוויר נקי ולהסתובב בעיר נקייה.
ההתנהגות שלכם עושה לכולנו שירות דוב, מזיקה לתדמית הציבורית שלנו, למאבק שכולנו שותפים לו למען קדושת השבת, ולאינטרס שלנו כציבור וכבני אדם בודדים. בבקשה, תפסיקו.

תודה ושבוע טוב.

"בֹּקֶר טוֹב טֶהֱרָן",
אָמְרָה לִי אֶתְמוֹל שִׁירָן
אִירָאן זֶה כָּאן.
טֶהֱרָן זֶה כָּאן.

בְּגַאֲוָה הֵם צוֹעֲדוֹת
בָּרְחוֹבוֹת וּבַכִּכָּרוֹת
טְרַנְסְגֶ'נְדֶּרִים וְלֶסְבִּיּוֹת
בִּדְרִישָׁה לִזְכֻיּוֹת.

וּבְשַׁבָּת—מַפְגִּינִים
נֶגֶד פְּתִיחַת חַנְיוֹנִים
אוֹ בְּעַד, תָּלוּי אֶת מִי שׁוֹאֲלִים
וּבְחוּצוֹתֵינוּ, יְהַלְּכוּ שׁוּעָלִים.

וְהָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה
מִתִּקְוָוה, הָפְכָה לִקְלָלָה
אֶת נְתִיבֵינוּ חוֹסֶמֶת
פְּקָקִים בְּדַרְכֵּנוּ עוֹרֶמֶת.

וְהַחֹם הַכָּבֵד
סַבְלָנוּתֵנוּ מְאַבֵּד
וְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר:

OMG, what a bummer!

בֹּקֶר טוֹב טֶהֱרָן,
בֹּקֶר טוֹב שִׁירָז
בֹּקֶר טוֹב אִיסְפַּהָאן
טֶהֱרָן זֶה כָּאן. אִירָאן זֶה כָּאן.

האירועים בשבועות האחרונים באיראן חזרו והעלו בי את השאלה ששאלתי פעם את עצמי: האם, ובאילו נסיבות, אהיה מוכן להתאסלם?

ובכן, מוסלמי אמיתי לעולם לא אהיה, זאת משום שמוחמד, נביא האיסלאם, מעולם לא דורג גבוה ברשימת דמויות המופת שלי. עם כל הביקורת שעשויה להיות לי על דמויות מההיסטוריה היהודית כמשה רבינו, דוד המלך או אברהם, יצחק ויעקב, הרי שהם, על אף היותם בני אדם בשר ודם, בעלי שלל חולשות אנושיות ומגרעות המשותפים להם ולאנשים שאני מכיר מההיסטוריה העולמית היותר מאוחרת, כולל זו בת ימינו; על אף זאת, הרי האידאלים אליהם שאפו והמטרות אותן ניסו להשיג הן כאלה שאני יכול להזדהות איתן. עם השלטת האמונה באל האחד בעולם בכוח החרב, לעומת זאת -- מטרתו המוצהרת העיקרית והעקבית של מייסד דת האיסלאם וממשיכי דרכו -- מעולם לא הזדהיתי ולעולם לא אזדהה.

אולם, האם בנסיבות מסויימות אהיה נכון להצהיר על קבלתי את דת האיסלאם, ולו למראית עין, לצורך הישרדות?

מבחינת דת האיסלאם, די בהצהרה פומבית טקסית על אמונתי באל האחד ובשליחו מוחמד כדי להפוך אותי למוסלמי מן המניין לכל דבר ועניין.

מבחינה דתית יהודית, לכאורה אין בכך בעייה עקרונית, בוודאי במקרים בהם נחוצה הצהרה כזו כדי להימנע מלהיהרג על ידי מאמיני דת החרב.

גם מבחינה תיאולוגית, לפי ההבנה שלי את היהדות, ואת דברי רבי משה בן מיימון בספר ההלכה שלו בנושא, אין בעייה עקרונית להכיר במוחמד כב"שליח האל". לפי תפיסה תיאולוגית זו, אכן נשלח מוחמד על ידי האל. כל אירוע המתרחש בעולם אינו יכול להתרחש ללא יוזמה אלוהית הגורמת אותה, ו"אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה".

ואכן, במהלך ההיסטוריה ידועים מקרים אחדים בהם התאסלמו יהודים, הן כאנשים בודדים והן כקבוצות, ואפילו קהילות שלמות, כדי לשרוד. הם המשיכו לקיים את מצוות היהדות, בסתר ובגלוי, כפי יכולתם.

בנוסף לכך, מבחינה מעשית לא נראה שיש בעייה עקרונית להיות מוסלמי ויהודי כאחד. ניתן לכאורה לשמור במקביל הן על מצוות היהדות והן על מצוות האיסלאם, ללכת למסגד ביום שישי בצהריים ולבית הכנסת בלילה ולמחרת ביום.

אז למה בכל זאת התושבה העקרונית, ההחלטית והחד משמעית שלי היא "לא"?

פשוט מאד: בקבלת דת האיסלאם -- בהכרזה על היותו של מוחמד שליחו של האל -- יש משום הכרזת נאמנות. בדיוק כמו שאעדיף ללכת לכלא מאשר לחתום על הצהרת נאמנות למדינה פשיסטית, אעדיף למות ולא להצהיר נאמנות לנביא הדם והחרב. בדיוק כמו צעירים איראנים, שיוצאים בימים אלה לרחובות ולכיכרות בטהרן במאבק נגד דיכוי ושלילת חירויות בשם דת האיסלאם, תוך סיכון ממשי של חייהם, גם אני איאבק על חירותי, על זכותי להחליט בעצמי במה אני מאמין ואת מי להעריץ, ועל חירותו וזכותו של האחר לעשות כן. גם אם בסופו של דבר אחליט שאני כן מאמין באותם דברים בהם מאמין בן-דודי לאמונה, המוסלמי -- זו תהיה בחירה שלי ולא משהו שייכפה עליי.

אז למה אין לי בעייה דומה עם היהדות?

מכיוון שכבר כאלפיים שנה אין לנו סנהדרין, ולא מוציאים כופרים להורג בשם הדת היהודית. אז נכון, יש חרמות ונידויים נגד כופרים, יש פולסא דנורא ומשמרות צניעות. אני הראשון להודות שהדת שלי אינה מושלמת.

אבל, וזה העיקר, ביהדות אין הצהרת נאמנות לאדם. אני אמנם מצהיר על נאמנות לאלוהים -- "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" -- אבל בהצהרה זו, שלא כבאיסלאם, אין אני נוקב בשמו של אדם זה או אחר המוסמך בלעדית לפרש את אלוהים.

אז נכון, בפועל היהדות אימצה לעצמה -- בעיקר הזרם אליו אני משתייך, מלידה ומבחירה כאחד, הזרם החרדי -- את העמדה כי הרבנים ורק הם מוסמכים לפרש את אלוהים. אולם המאמין היהודי, אפילו החרדי, אינו נדרש לשלב הצהרת נאמנות לרבנים אלו, ואפילו לא לרב הראשון משה, באמירת "שמע ישראל".

וזה כל ההבדל.

ביום שישי האחרון התקיימו בחירות באיראן.
התוצאות הרשמיות מציגות נצחון גורף לנשיא המכהן, מחמוד אחמדינג'אד. אולם כל הסימנים מצביעים על כך שהתוצאות זוייפו. תומכיו של מוסאווי, נכון לרגע זה, עדיין לא השלימו עם התוצאות הרשמיות ומוסיפים להפגין ברחובות תוך עימותים אלימים ועקובי דם עם כוחות הביטחון.

לנו בישראל, מבחינה מדינית, לא ממש משנה מי ישלוט באיראן--אחמדינג'אד, הפנאט הדתי השיעי, או מתחרהו המתון, הרפורמיסטי. איש משניהם אינו נמנה על חובבי ציון, ואינו אוהד את ישראל. שניהם, אם ייכנסו לתפקיד, ימשיכו בפיתוח נשק גרעיני, בתמיכה בטרור של חיזבאללה וחמאס, ובמלחמה חסרת פשרות ב"אויב הציוני".

אולם, לטובתם של תושבי איראן, (ובעיקר של תושבות איראן, שהן הנפגעות העיקריות מהמשטר האיסלאמי הקיצוני שאותו מבקשים אחמדינג'אד ותומכיו להנהיג), אני מקווה שתושבי איראן שוחרי החופש, אלה שתמכו במוסאווי ובכרובי, יצליחו במאבקם, ולא יתנו למשטר האפל להשתיק את קולם.

בס"ד

עזרא נאווי הוא ישראלי פעיל זכויות אדם. אחד האמיצים והבולטים שבהם.

לאחרונה הוא מועמד להישלח לכלא. "הפשע החמור" אותו ביצע: הוא ניסה לעצור בעד בולדוזר צבאי מלהרוס בתים של בדואים פלסטינאים בדרום הר חברון.

נאווי, יהודי ישראלי ממוצא עיראקי, מהווה איום על המתנחלים וממשלת ישראל, בשל הפרסום הבין-לאומי שהוא מעניק למאמציהם להוריד באופן בלתי-חוקי תושבים פלסטינים מאיזור חברון. משפטו אמור להתקיים ביולי.

להלן קישור לסרטון, בו נאווי מנסה לעצור את הרס הבית, ונלקח למעצר (לחץ כאן לצפייה).

אנא עשו ככל שביכולתכם לוודא שפעיל זכויות האדם הזה, עזרא נאווי, לא יישלח לכלא בעוון הגנה על זכויות אדם של הבדואים הפלסטינים בדרום הר חברון.

אני מתקשה להבין כיצד דווקא מישהו כמו נאווי, המייצג את מיטב תומכי הדמוקרטיה וזכויות האדם בישראל, נרדף על ידי הצבא הישראלי בעוד מתנחלים היורים בפלסטינים יוצאים לחופשי ואינןם מועמדים לדין.

אני נמנה על מאות ואלפי אזרחים מהשורה שאכפת להם. שום ארגון לא עומד מאחורינו ושום מנהיג אינו מכתיב לנו מה לעשות. אנו פשוט מעבירים אחד לשני את המידע על עוולות הנעשות על ידי הצבא והמדינה שלנו, עוולות המכתימות אותנו ומכפישות את שמנו בעולם. אני אמשיך להפיץ הלאה את המידע על האיש היקר הזה, עזרא נאווי, על פעולותיו המבורכות למען זכויות אדם, ומעצרו הבלתי הוגן על ידי כוחות הצבא שלי.

אבקש מכל ידידיי ומכריי לצפות בווידיאו, לכתוב מכתבים לרשויות, ולהפיץ את המידע והדאגה לגורלו של עזרא נאווי בשיחות סלון, בין שכניי לנסיעה באוטובוס, ובמקום העבודה שלי. אספר להם על כך שישראל, במקום להילחם בהתנכלות המתנחלים לשכניהם הפלסטינים על לא עוול בכפם, נאבקת דווקא בפעילי זכויות אדם, ערבים וישראלים, מוסלמים ויהודים כאחד.

אני ואלפים אחרים כמוני מצפים בכליון עיניים ובדאגה לשיחרורו המהיר של נאווי.

בשבת האחרונה, התפרע מיעוט קיצוני ואלים מקרב תושבי השכונות החרדיות בירושלים, במחאה על פתיחת קניון העירייה בכיכר ספרא בירושלים.

החניון נפתח כדי לפתור את מצוקת החניה בעיר, עבור אנשים הנוסעים בשבת. חלק מהנוסעים הללו אינם יהודים ומותר להם לנסוע בשבת. אשר לאחרים, אם לא ניתן להם לחנות בחניון העירייה, זה לא מה שיהפוך אותם לשומרי שבת.

ראש העיר, ניר ברקת, הורה על פתיחת החניון לאחר דיונים ממושכים עם כל הגורמים, כולל גורמי ביטחון שהמליצו על פתיחתו מסיבות בטיחותיות ובטחוניות, גורמים חרדים שהתנגדו לפתיחת חניון מרוחק יותר מריכוזים חרדיים (חניון קרתא באיזור ממילא, ליד העיר העתיקה) משיקולים שלהם, ועוד.

הפתרון שהוסכם גם על דעת כל הנציגים החרדיים בעירייה היה שהחניון יופעל בשבת על ידי לא-יהודי, והכסף ייגבה מהחונים רק במוצ"ש, כך שלא מדובר על שום חילול שבת מצד העירייה.

אבל כנראה שיש אנשים ששמו להם למטרה להסית את הציבור ולהבעיר את העיר, ולחסל כל סיכוי שאולי נותר להתגבר על שנאת החינם ומלחמות האחים.

יש לי רק מילה אחת להגיד על זה:

חבל.

הועתק כלשונו, עם הקישורים, ממאמר מאת יהונתן קלינגר.
כל האחריות על קישורים שאינם עובדים, על יהונתן קלינגר. כל האחריות המוסרית על פרסום הטקסט בבלוג זה, עליי בלבד.

השנה היתה 2009 והרפובליקה הציונית עמדה בפני סכנות:

הפגנות ופרעות ברחוב פגעו ביציבות השלטונית.

ביקורת קשה על התנהלות אלימה של משטרה, שחיתות, עוני והעדפת ההון גרמו לכך שהמחאה הציבורית הפריעה לשלטון לנהל את המדינה.

האינטרנט ואמצעים אחרים גרמו לכך שהציבור יוכל לגשת למידע, לדוחות ולפרסומים רשמיים וכל אלה הציפו שחיתויות והתנהלויות לקויות. הרפובליקה לא יכלה יותר.


הרפובליקה החליטה לקדם חקיקה:

ראשית, יהיה אסור להפגין מול ביתם של אישי ציבור; לאחר מכן יאסר על מיעוט להפגין ולהציג את מחאתם, יהיה אסור לחתור לשנות את אופיה של המדינה או לפרסם פרסומים שיש בהם כדי לגרום לבוז לשלטון.

בהמשך, יערך מרשם של טביעות האצבע של אזרחי המדינה ומיקומם של כל האזרחים בכל רגע נתון; תיאסר כניסה של עיתונאים לאיזורי סיקור ויוצאו צווי איסור פרסום באופן כמעט גורף על אירועים משמעותיים.


הרפובליקה המשיכה: כדי לשמור על שלמותה היא חייבת להיאבק באיום. צנזורה של האינטרנט והגבלות על כלי תקשורת לפרסום של דעות, הגבלות על שידורי וידאו ברשת והגבלות על הוצאה של עיתונים לאור.


כל ההגבלות האלו עדיין לא מנעו מהציבור להתעניין ולדווח. ולכן, החליטה המדינה על מערכת מושלמת:

אזרחי הרפובליקה יאלצו להכריז על נאמנותם למדינה ולרשויותיה בכדי לקבל את זכויות האזרח שמגיעות להם. רק אזרחים שיצהירו כי לא יחתרו תחת אופיה הדמוקרטי והיהודי של הרפובליקה הציונית יוכלו להצביע ולקבוע מהם החוקים לפיה מתנהלת הרפובליקה הציונית, רק הם יוכלו לזכות בחינוך, בריאות ושאר זכויות. כך, בעצם, נחנך את הציבור לאזרחות טובה.


כולם מדברים על מדרון חלקלק, על הסכנה באבדן הזכויות מבלי משים לב; אבל לא צריך להיות גאון כדי לראות שהתמונה הגדולה היא של חורבן, נתיב ידוע מראש אותו צריך להחריב. אף אחד לא מדבר על מה שצריך לעשות.


הערה מנהלית: מטרת פוסט זה הינה להביא לבוז לרשויות השלטון של מדינת ישראל שהוקמו כדין (אך פועלים כנגד הציבור). וביום בו תתקבל הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור פרסום הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית), התשס"ט–2009, אני אשמח להגיע לחקירה בסניף המשטרה החשאית הקרוב לביתי.


[תרגישו חופשי לקפסט את הפוסט ולשלוח לחברים, אם הם לא מאמינים שזה מה שקורה כאן, שילחצו על הלינקים]

הרגישו חופשיים לחקות, להעתיק, לשפצר ולמחזר. כל הזכויות על השאלות שמורות לוויאנט יהדות.

הייתי היום בעצרת למען קווי מהדרין בתחבורה הציבורית בירושלים.
למי שלא יודע, קו מהדרין הוא אוטובוס בו הגברים יושבים מקדימה, הנשים מאחורה. כעיקרון הנשים גם אמורות לעלות מאחורה ולנקב בעצמן את הכרטיסייה שלהן.

בכל אופן, ההסדר הזה קיים כרגע ב-8 קווי אוטובוס עירוניים של "אגד" בירושלים. החרדים דורשים להחיל אותו על קווים נוספים. כרגע תלויה ועומד עתירה לבג"ץ נגד אגד בנושא, מטעם התנועה הרפורמית, הדורשת לבטל את קווי המהדרין.

מבחינת החרדים, מדובר בעיקר ברצון לשמור על קדושת וטוהר המחנה. לשמור את הנוער והילדים מפני השפעות חילוניות וכאלה.

מבחינת החילונים, ההתנגדות איננה לקווי המהדרין עצמם. אני לא מכיר חילוני או חילונית שבאמת איכפת לו איך ואיפה יסעו החרדים. הבעייה היא שאגד, שמשאביה מוגבלים, מתגברת את קווי המהדרין על חשבון הקו הרגיל המקביל. מה שאומר שאם זוג חילוני רוצה לשבת יחד באוטובוס, עליו להמתין 20 דקות ויותר, בעוד הקו החרדי המקביל מגיע לפחות בתדירות כפולה.

הבעייה קריטית בעיקר בשכונות מעורבות, כמו נווה יעקב, שבה מתגוררים חילונים וחרדים זה לצד זה.

העניין הוא שבעוד הציבור החרדי משתמש באוטובוסים במידה אינטנסיבית ביותר, הרי שלחלק גדול מהחילונים יש רכב, מה שהופך את ציבור משתמשי האוטובוסים החילונים בירושלים למיעוט קטן, שאגד אינו חש צורך להתחשב בו. זה יוצר אצל החילונים תחושה של נרדפות, ושהם לא רצויים בירושלים. החרדים, מיותר לציין, אינם חושבים על ההשלכות שעשויות להיות מגישה זו, או שאולי הם מודעים לה ודווקא רוצים בהמשך עזיבתם של החילונים את העיר.

עובדה היא שעד לפני כעשר שנים, לא הפריע לאיש מאיתנו, החרדים, לנסוע באוטובוסי אגד הרגילים. אם כי יש לציין שהבעייה החריפה לאחרונה, עם ריבוי האוכלוסיה והצפיפות באוטובוסים.

אני חרד (ולא, משחק המילים כאן איננו מכוון) מפני הבאות. מלחמת תרבות, כפי שמתחוללת מזה זמן בירושלים, ובשנה האחרונה רק הולכת ומחריפה, למרות (ואולי בגלל) תוצאות הבחירות העירוניות, היא דבר מסוכן. היא מסוכנת בעיקר לצד המנצח (וכמובן שאין כאן צד מנצח, יש רק שני צדדים מפסידים).

שאלו בשלום ירושלים. (תהלים קכב:6)