![[info]](http://l-stat.livejournal.com/img/userinfo.gif?v=92.1){kind=small}
אני מאד רוצה הפסקת אש. תמכתי לפני שישה חודשים בהסכם הרגיעה שפג תוקפו לפני מספר ימים, על אף נבואות הזעם של הימין (שבחלקן התממשו). חשבתי אז שמגיע, הן לתושבי עוטף עזה והן לתושבי הרצועה, קצת הפוגה.
על אף המשך ירי הטילים מצידם (והמשך סגירת המעברים -- והסבל לאוכלוסיה האזרחית הפלסטינית בעזה כתוצאה -- מצידנו), קיוויתי בסתר ליבי עד סמוך לתום ה"הפוגה" שהיא תוארך, אך תקוותי דעכה והלכה ככל שארך הזמן. בלב כבד הבנתי שבתקופת בחירות אצלנו, וחוסר יציבות פוליטית אצלם, הקפאת המצב הנוכחי אינה אופציה.
את הגיחות הראשונות של חיל האוויר שלנו שמעתי באשדוד, בעיצומה של תפילת מוסף, בבית הכנסת. בדרך הביתה נשאתי עין לשמים, אל להק מטוסים ואל להקת ציפורים שעפה בסמוך, וקראתי לעברם את הפסוק: "כציפרים עפות -- כן יגן ה' צבאות -- על ירושלים; גנון והציל, פסוח והמליט". תחושה קשה היתה לי אז; ידעתי שתגובת החמאס לא תהיה קלה, וחששתי מפגיעת מאות טילים, בכל האיזור שבטווח ארבעים קילומטרים מעזה ואף יותר. ואכן, בצהרי השבת נשמעה אזעקה באשדוד (שלשמחתי התבררה אח"כ כאזעקת שווא), ובמוצ"ש נודע על ההרוג הישראלי הראשון מפגיעת גראד בנתיבות.
מאז ועד עכשיו עקבתי אחר ההתפחויות, הן פגיעות הטילים בנגב והן פעולות צה"ל ברצועה, והן בזירה המדינית. קיוויתי שתסתמן התקדמות לעבר פתרון כל שהוא. כאב לי הסבל של תושבי אשדוד, אשקלון, באר שבע, שדרות ושאר היישובים באיזור, וכן הסבל של תושבי הרצועה, שביומיים האחרונים הרס צה"ל את המנהרות שדרכן הם הבריחו לעצמם (מלבד נשק, לוחמים ואמצעי לחימה, גם) מוצרי מזון, סיגריות, תרופות, טיטולים, מטרנה ושאר מצרכים לשיפור חיי היום יום. כעת הם תלויים רק בקומץ אספקת החירום החיונית ביותר שישראל מתירה להעביר להם, שעות ספורות מדי יום במעבר אחד או שניים, ואין הקומץ משביע את מליון וחצי התושבים.
יש לי תחושה שישראל מחכה שהעולם ילחץ עליה לסיים את הלחימה ולנהל עם החמאס משא ומתן עקיף להפסקת אש. הרי איש לא משלה את עצמו שהחמאס ייכנע מרצונו, ותהיינה האבידות שיספגו חיילי השטח שלו ואוכלוסייתו האזרחית אשר תהיינה (ובבכירים עצמם די בלתי אפשרי לפגוע). אבל העולם -- ובמיוחד ארה"ב, השרויה בתקופת מעבר בין נשיא יוצא לנשיא נכנס -- מסרב להוציא לנו את הערמונים מהאש.
אין לי פתרון. אני מסרב להצטרף לקריאת השמאל, ללחוץ על הממשלה להסכים להפסקת אש חד-צדדית. זו תתפרש ע"י החמאס כחולשה, והוא רק יגביר את ירי הטילים עלינו, ואנו ניאלץ להגיב שוב, וחוזר חלילה. מה הפתרון? איני יודע. "אנה דניאל, שגיא רעיוניי יבהלונני, וזיויי ישתנון עליי, ומילתא בליבי נטרית" (דניאל ז, כח).
על אף המשך ירי הטילים מצידם (והמשך סגירת המעברים -- והסבל לאוכלוסיה האזרחית הפלסטינית בעזה כתוצאה -- מצידנו), קיוויתי בסתר ליבי עד סמוך לתום ה"הפוגה" שהיא תוארך, אך תקוותי דעכה והלכה ככל שארך הזמן. בלב כבד הבנתי שבתקופת בחירות אצלנו, וחוסר יציבות פוליטית אצלם, הקפאת המצב הנוכחי אינה אופציה.
את הגיחות הראשונות של חיל האוויר שלנו שמעתי באשדוד, בעיצומה של תפילת מוסף, בבית הכנסת. בדרך הביתה נשאתי עין לשמים, אל להק מטוסים ואל להקת ציפורים שעפה בסמוך, וקראתי לעברם את הפסוק: "כציפרים עפות -- כן יגן ה' צבאות -- על ירושלים; גנון והציל, פסוח והמליט". תחושה קשה היתה לי אז; ידעתי שתגובת החמאס לא תהיה קלה, וחששתי מפגיעת מאות טילים, בכל האיזור שבטווח ארבעים קילומטרים מעזה ואף יותר. ואכן, בצהרי השבת נשמעה אזעקה באשדוד (שלשמחתי התבררה אח"כ כאזעקת שווא), ובמוצ"ש נודע על ההרוג הישראלי הראשון מפגיעת גראד בנתיבות.
מאז ועד עכשיו עקבתי אחר ההתפחויות, הן פגיעות הטילים בנגב והן פעולות צה"ל ברצועה, והן בזירה המדינית. קיוויתי שתסתמן התקדמות לעבר פתרון כל שהוא. כאב לי הסבל של תושבי אשדוד, אשקלון, באר שבע, שדרות ושאר היישובים באיזור, וכן הסבל של תושבי הרצועה, שביומיים האחרונים הרס צה"ל את המנהרות שדרכן הם הבריחו לעצמם (מלבד נשק, לוחמים ואמצעי לחימה, גם) מוצרי מזון, סיגריות, תרופות, טיטולים, מטרנה ושאר מצרכים לשיפור חיי היום יום. כעת הם תלויים רק בקומץ אספקת החירום החיונית ביותר שישראל מתירה להעביר להם, שעות ספורות מדי יום במעבר אחד או שניים, ואין הקומץ משביע את מליון וחצי התושבים.
יש לי תחושה שישראל מחכה שהעולם ילחץ עליה לסיים את הלחימה ולנהל עם החמאס משא ומתן עקיף להפסקת אש. הרי איש לא משלה את עצמו שהחמאס ייכנע מרצונו, ותהיינה האבידות שיספגו חיילי השטח שלו ואוכלוסייתו האזרחית אשר תהיינה (ובבכירים עצמם די בלתי אפשרי לפגוע). אבל העולם -- ובמיוחד ארה"ב, השרויה בתקופת מעבר בין נשיא יוצא לנשיא נכנס -- מסרב להוציא לנו את הערמונים מהאש.
אין לי פתרון. אני מסרב להצטרף לקריאת השמאל, ללחוץ על הממשלה להסכים להפסקת אש חד-צדדית. זו תתפרש ע"י החמאס כחולשה, והוא רק יגביר את ירי הטילים עלינו, ואנו ניאלץ להגיב שוב, וחוזר חלילה. מה הפתרון? איני יודע. "אנה דניאל, שגיא רעיוניי יבהלונני, וזיויי ישתנון עליי, ומילתא בליבי נטרית" (דניאל ז, כח).
